זהו חברים, אנחנו נפרדים לשלום, זה הפוסט האחרון שלי איתכם.

אני נפרדתי גם מנקודת חיבור. תליתי את המפתחות ויצאתי למקום חדש בשבילי, למקום שלי עם עצמי. נקודת חיבור קטנה משלי.

ולפני השלום שלום, אני מרגישה שאני חייבת לכם שני סיפורים. את סיפור הויפאסנה שעם יומרות לא קטנות, ותאמינו לי, עם גם לא מעט חרטות, הבטחתי לחשוף ולדווח. והסיפור השני, הוא בעצם סגירה לפוסט הראשון שלי, מחשבות על דיקור קהילתי.

המילה הכי יפה שפגשתי בשנים עשר הימים הקשים והאינסופיים של הויפאסנה היא אניצ'ה.

א-ני-צ'ה

משמעה ארעיות, שינוי. והיא באה לתאר את עולם התופעות. כל תופעה טבעה להופיע להיעלם. חלקן קצרות, חלקן ארוכות, וכולן בלי יוצא מן הכלל מגיעות והולכות. יוצא שהחוק היחיד העומד מאחורי כל התופעות הוא השינוי. (אוף! עוד פעם זאת עם השינוי ש'לה).

החוק השני, שאני קוראת לו חוק העצלן הקטן, אומר שאם ממילא טיבה של כל תופעה לצוץ ולהעלם, אין כל טעם במאמץ של היקשרות לתופעות. אפשר לשכב על הענף, עם עין אחת פקוחה מתבוננת בעננים ולנוח.

בנקודה הזאת רב האנשים מתחילים להתעצבן. אבל אז אתה חי באדישות! הם מטיחים בי, לא מרגיש שום דבר, לא נהנה. שטויות. זה מה שיש לי לענות לכם.

יום שישי, וחזרתי עכשיו מהמרכז ואני גדושה כמו כדור דחוס. אני מרגישה שעפים ממני ניצוצות לכל עבר, ושאם לא אפרוק כאן ומייד, אחד מהניצוצות עוד יעוף ומי יודע איפה ינחת. אני כותבת עכשיו כרפואה מונעת.

שלוש בנות אנחנו, שלוש גרציות, לכל אחת הכוח והחן שלה, כל אחת שונה לחלוטין מהאחרת ועם זאת יש גם משהו מאחד, משהו שבאין לו מילים נקרא נקודת חיבור. והיום באו המילים וחיברו הכל לכדי נקודה אחת. וזהו הסיפור שהן סיפרו:

"היה היו שלוש גרציות, יפיפיות שהעולם לא ראה כמותן. הן הדיפו אור לכל עבר ושירה בקעה מפיהן. האחת נראתה כאדמה יציבה, גבה זקוף, רגליה נטועות, אך למעשה גם היא עפיפון. עפיפון חייכן.

השניה נראתה כמו עפיפון, אך מעופה נעשה תוך מחשבה והיגוי קפדני, קדימה והלאה. מעוף חינני. והשלישית נראתה כיצור עירנית למדי, אך למעשה הערנות היתה צורה של מנוחה בתוך ים הבילבול שלה. עצלן עצים מתוק.

ושלושת הגרציות רקמו להן שמיכת טלאים קסומה שהיו לה כוחות ריפוי. קסמה של השמיכה בא מהמתכון המיוחד של שלושת הגרציות, מתכון שנרקח מהמאווים של הלב. וכל אחת מהן הכניסה למתכון משהו מהאור הפנימי שלה. והן יושבות, רוקמות זו לצד זו בהתמדה ובתשומת לב, כשכל אחת פותחת את ליבה ומניחה לאור שלה להשתזר בשמיכה. "

והסיפור הזה הוא הסיפור שלי. המציאות היא הרי הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, וזה הסיפור שאני בוחרת לספר לעצמי ולתת במתנה לשתי השותפות שלי.

כשסיימתי ללמוד חשבתי שמה באמת מושך אותי לטפל הוא המציצנות. הסיפורים הקטנים של בני האדם, הכאבים, השמחות, החלומות. אחר כך התייגעתי. לא שאנשים אינם מעניינים, אבל מעטים יודעים לספר את הסיפורים שלהם בצורה מעניינת. אחר כך חשבתי שמה שבאמת מעניין אותי הוא באיזה אופן אנשים מציגים את עצמם בפני העולם ובפני עצמם, עניין אותי לשמוע איך הם מספרים לעצמם את החיים שלהם, אילו המצאות מופלאות הם יוצרים. למה אותו כבד תקוע בוחר להעיק על חזהו של אחד ולצלצל באוזניו של האחר. למה בסיפורו של אחד כל העולם נגדו ואצל האחר אנשים הם אימבצילים מטומטמים ומכעיסים. ההמצאות האנושיות הן אכן מלאות דמיון, אבל בסופו של דבר, רובנו די דומים ביכולת שלנו לדמיין את עצמנו ואת העולם. מעטים האנשים המציעים נקודת הסתכלות אחרת, או המצאה לא שגרתית. ועכשיו פתאום נדמה לי שמה שבאמת מעניין אותי הוא השינוי עצמו. מתי הגרב שנקרעה והוטלאה פעמים רבות הופכת מגרב למשהו אחר? זהו רגע חמקמק ומרתק, זהו המרחב והזמן שבהם יין הופך ליאנג ויאנג הופך ליין. אני מרגישה כמו חתול שעוקב אחרי תנועת המטוטלת.