כאשר נתקלתי לראשונה במושג GUI או GHOST ברפואה סינית, ההסבר שנלווה למושג תיאר רוחות של אנשים מתים שחודרות לגוף, גורמות לחולי ומשבשות את פעילות הגוף בעיקר זו הרגשית-מנטאלית. התגובה הראשונה שלי הייתה רתיעה מן הרעיון ואף סוג של סלידה מהחיבור של אמונה תפלה עם רפואה. הרגשתי כאילו מקלקלים לי את הרפואה הסינית הנפלאה שלי, ומערבבים אותה עם כל מיני רעיונות מופרכים, אם להיות עדין.

אך כמו רבים שוודאי נמשכו לכותרת המאמר הזה, כך גם אני הסתקרנתי וחקרתי בצעדים קטנים ומהוססים, כמו ילד שנמשך ונדחה ממשהו מסעיר ובאותה מידה גם מרתיע. בכל פעם שהזדמנה בדרכי האפשרות ונגלה קצה חוט בעניין, עקבתי בניסיון להבין יותר. במקביל, ולכאורה בלי קשר התחלתי להשתמש בקליניקה בנקודות המיועדות להוצאת GUI ומצאתי את השימוש בהן כעוצמתי עד מאוד, עובדה זו כשלעצמה רק הגבירה את סקרנותי בניסיון לקשור ולהבין את הקשר בין עולם הרפואה המאוד עתיק, הרפואה הסינית, בתווך ומושגי העולם המודרני שהם בסופו של דבר השפה שלנו ושל המטופלים שלנו. מצד אחד נראה לי מגוחך כל עניין השדים, ומצד שני הנקודות עובדות היטב בהתאמה למה שהגדירו הסינים בעת העתיקה כ- GUI. אז מהו הדבר הזה שהסינים קוראים לו GUI, איזה הסבר יכול להניח את דעתנו ולגשר על הפער התרבותי, תהומי, שבין אמונה ברוחות ושדים ובין טיפול באנשים עם תפיסת חיים מודרנית.

כמעט בכל תרבות השאמאניזם - העיסוק בשדים ורוחות נמצא אומנם בשוליים, אך השוליים בדרך כלל רחבים. בסין האדם הממוצע בימנו מאמין בקיומן של רוחות, כך גם בתרבויות רבות שאינן מודרניות, אפילו בקרב יהודים תופעת ה"דיבוק" היא משהו ידוע ומעוגן בתרבות.

כדי להבין יותר את משמעותן של רוחות בתרבות הסינית צריך לחזור אחורה לסין העתיקה, שם שלטה "מסורת האבות". בסדר החברתי הסיני נמצא מקום של כבוד גם לאבות המתים שלהם תפקיד חשוב בשמירה על ההרמוניה ועל האיזון עם העולמות שמעבר. בסין העתיקה ישובים רבים היו מעין משפחה גדולה עם קשרי דם, כמו חמולה גדולה שחיה בכפר אחד, המבוגרים קיבלו כבוד רב וכך גם המתים. האבות המתים היו חשובים כי הם איזנו את הכפר ברמה השמימית. את האבות המתים היו מאכילים מידי יום בפנכת אורז, מקטירים קטורת ומתפללים לשלומם, הטקסים היו מדוקדקים וטעות או הזנחה בעריכת הטקסים יכלה להיות עילה לפורענות מצד האבות המתים – כך האמינו החיים. כאשר משהו היה משתבש, אם פגע טבע, בצורת, הצפה, או מחלה של אחד מבני המשפחה או הכפר, הסברה הראשונה הייתה שהקשר עם האנרגיות השמימיות לא תקין, משהו לא כשורה מרגיז את האבות והם מביעים את מורת רוחם בכך שהם מענישים את בני המשפחה החיים. כאשר החולי היה רגשי או מנטאלי אפשר היה להניח שאחת הרוחות שלא מצאה מנוחה חדרה לגופו של החולה והיא משבשת את דעתו. הטיפול באדם שרוח חדרה לגופו הייתה ע"י גירוש הרוח במגוון טקסים. גם בדיקור נמצאו הכלים לצורך זה.  כאשר קונפוציוס סידר את ההיררכיה החברתית של סין, מסורת האבות הושרשה בתרבות באופן מובנה.

ZHONG KUI– מלך הרוחות - ציור מהמאה ה- 12