בחודש האחרון סיפרו לי על שלושה אנשים שהכרתי שהתאבדו. שלושתם אנשים צעירים סביב גיל השלושים על שני צדדיו, שלושתם אנשים שהיו אומללים מאוד בחייהם וסבלו רבות. כשהמוות דופק בכזו התמדה על הדלת לא נותר לי אלא לפתוח, ולתהות על פשרו. כמטפלים שחוקרים את החיים גם המוות, ואולי בעיקר המוות, הוא מקום של שאלות.
אני זוכרת מטופלת שראיתי לפני כשנה, אישה מבוגרת, בת שבעים או שמונים, שהגיע לטיפול בדיכאון. הוא פרץ אצלה בעצמה שנים מספר לפני הגעתה לטיפול, ואיש לא הצליח למצוא דרך לעזור לה. לא תרופות פסיכיאטריות, לא אישפוז וגם לא הדיקור. לעולם לא אשכח את היאוש שנדף ממנה, כמו ריח חזק. היא איבדה תקווה וגם אני לא הצלחתי לראות איך אפשר לעזור לה במקום בו היא נמצאת. סבל רב כל כך, כאב מייסר ולא מרפה, ואנחנו עומדים מולו חסרי אונים. נאחזים בחיים בתשובה, אולי ייראו אותנו ומשהו יהדהד אליהם.
אחותי נפטרה לפני חצי שנה מסרטן. תקופה ארוכה כעסתי עליה שהיא ויתרה, שהיא לא נלחמה על חייה, שאם היתה באמת רוצה, היתה מוצאת את הדרך לחיות. ועם הזמן אני מקבלת את הרצון שלה לוותר. הוא מכאיב לי כי אני רוצה לחיות ואני רוצה אותה בחיי. אבל זו הדרך שלה ויש כאבים מסויימים שאנחנו פשוט לא יכולים להם. אולי הכאב שאנחנו חשים על האובדן הוא הד לזה שהאנשים הללו חוו בחייהם והשאירו מאחוריהם, ואולי הוא המפתח להבנת הסירוב שלהם לחוות אותו עוד.
אומרים שאפשר להתמודד עם כאב. אומרים שיש להניח לו לשטוף אותך במלוא עוצמתו ולתת לו לעבור דרכך. ואם לחשוב על אנשים כעל צינורות שהצ'י עובר דרכם, ייתכן וישנם צינורות שלא נועדו לחוות צ'י בעצמה שכזו. ואני לא טוענת חלילה לחוסן או חוזק מיוחדים שאנו החיים ניחנו בהם ביחס למתים. לפעמים עצים מתים כי הברק פגע בדיוק בהם, ולפעמים כי הם חלשים ולא עמדו בסופה ולפעמים הסופה פשוט פוגעת בהם כשהטרמיטים מכרסמים מתחת. חוסן, גורל, החיים.
ואולי החיים לא שווים שנאחז בהם בכל מחיר. לעתים קרובות חשבתי על כך שאם הייתי חייה במחנה השמדה נאצי ייתכן והייתי מעדיפה להיצמד לגדר החשמלית מאשר לחיות. ייתכן והבחירה שלנו בחיים היא הלא מובנת מאליה. מוסא אמר פעם שאם מציבים את החיים אל מול המוות כשני ניגודים בינאריים, הרי החיים הם אפיזודה קצרה בתוך ים האי-חיים. אולי אנחנו יוצאי הדופן ששוברים את הכמיהה הטבעית של היאנג לחזור לשמים ושל היין לאדמה, ומחזיקים אותם אחוזים בכוח האחד בשני כדי לקיים את הלא מובן, את החיים.
אם יש דבר כזה נשמה, אם משהו מהשן עוד ממשיך להתקיים, אני רוצה לחבק את שלוש הנשמות הכואבות האלו ולהקדיש את מה שכתבתי להן.
אנחנו יצורים אגוצנטרים ויכולתנו להבין יצורים חיים או חיים-לשעבר (ובתור ביולוגית אדוקה הרשו לי להתעלם מאלו שאינם אורגניזמים, חיים או מתים, דוממים ובעיקר כאלו שאינם עונים על שלושת ההגדרות האלו). ולכן הכלי היחידי להבנת הזולת הוא מה שאנחנו מבינים (או חושבים שמבינים) על עצמנו. אני יודעת שלא אני המצאתי את הגלגל הזה אבל מעדיפה לא לחשוף את בורותי האיומה בפילוסופיה. ומה שאני בעצם מנסה להגיד הוא שהפוסט שלך מעורר בי תהיות ישנות - שהניסיון להבין את הזולת היא מראה רבת עוצמה. ותהיות חדשות - שהניסיון להבין חבר שמת היא אולי אפילו מראה עוצמתית יותר, כיוון שקשה הרבה יותר להסיט ממנה את המבט.
אני מקווה שזה בסדר להציע לך משהו בנושא אישי וכאוב בפורום הזה - אל תכעס על אחותך. היא נלחמה על חייה כמו לביאה ולא כולם זוכים לבחור אם לחיות או למות.
תודה על הפוסט היפה ומעורר המחשבה.
קצה המחט - מקום המפגש של הרפואה הסינית 2003-2010
תורת הקבלה - שמנסה להסביר מה אנחנו עושים פה, עשויה להיות רפואה לחלק מהחולים,
לי זה עוזר ואני מזהה השפעה חיובית על מטופלים במקרים דומים, יש הרבה אתרים שנותנים שיעורי-קבלה , אני אישית אחרי הרבה עיכובים הצלחתי להתחבר לאתר של בני-ברוך, הגישה שם יותר קוסמופוליטית, משהו שהוא מעבר לדת- מה שמוגדר כ"דרגת חי-מדבר", שבא אחרי דומם-צומח-חי , בעוד שדת היא דרגת החי, יישומה מכין אותנו לשלב ההתפתחותי הבא, וכשמטופל שכלום כבר לא מעניין אותו, מבין שיש עוד מה לעשות,,בחלק מהמקרים יש התעוררות.
הרבה בריאות