מחשבות על החיים, מחשבות על המוות

התמונה של נקודת חיבור

בחודש האחרון סיפרו לי על שלושה אנשים שהכרתי שהתאבדו. שלושתם אנשים צעירים סביב גיל השלושים על שני צדדיו, שלושתם אנשים שהיו אומללים מאוד בחייהם וסבלו רבות. כשהמוות דופק בכזו התמדה על הדלת לא נותר לי אלא לפתוח, ולתהות על פשרו. כמטפלים שחוקרים את החיים גם המוות, ואולי בעיקר המוות, הוא מקום של שאלות.

אני זוכרת מטופלת שראיתי לפני כשנה, אישה מבוגרת, בת שבעים או שמונים, שהגיע לטיפול בדיכאון. הוא פרץ אצלה בעצמה שנים מספר לפני הגעתה לטיפול, ואיש לא הצליח למצוא דרך לעזור לה. לא תרופות פסיכיאטריות, לא אישפוז וגם לא הדיקור. לעולם לא אשכח את היאוש שנדף ממנה, כמו ריח חזק. היא איבדה תקווה וגם אני לא הצלחתי לראות איך אפשר לעזור לה במקום בו היא נמצאת. סבל רב כל כך, כאב מייסר ולא מרפה, ואנחנו עומדים מולו חסרי אונים. נאחזים בחיים בתשובה, אולי ייראו אותנו ומשהו יהדהד אליהם.

אחותי נפטרה לפני חצי שנה מסרטן. תקופה ארוכה כעסתי עליה שהיא ויתרה, שהיא לא נלחמה על חייה, שאם היתה באמת רוצה, היתה מוצאת את הדרך לחיות. ועם הזמן אני מקבלת את הרצון שלה לוותר. הוא מכאיב לי כי אני רוצה לחיות ואני רוצה אותה בחיי. אבל זו הדרך שלה ויש כאבים מסויימים שאנחנו פשוט לא יכולים להם. אולי הכאב שאנחנו חשים על האובדן הוא הד לזה שהאנשים הללו חוו בחייהם והשאירו מאחוריהם, ואולי הוא המפתח להבנת הסירוב שלהם לחוות אותו עוד.

אומרים שאפשר להתמודד עם כאב. אומרים שיש להניח לו לשטוף אותך במלוא עוצמתו ולתת לו לעבור דרכך. ואם לחשוב על אנשים כעל צינורות שהצ'י עובר דרכם, ייתכן וישנם צינורות שלא נועדו לחוות צ'י בעצמה שכזו. ואני לא טוענת חלילה לחוסן או חוזק מיוחדים שאנו החיים ניחנו בהם ביחס למתים. לפעמים עצים מתים כי הברק פגע בדיוק בהם, ולפעמים כי הם חלשים ולא עמדו בסופה ולפעמים הסופה פשוט פוגעת בהם כשהטרמיטים מכרסמים מתחת. חוסן, גורל, החיים.

ואולי החיים לא שווים שנאחז בהם בכל מחיר. לעתים קרובות חשבתי על כך שאם הייתי חייה במחנה השמדה נאצי ייתכן והייתי מעדיפה להיצמד לגדר החשמלית מאשר לחיות. ייתכן והבחירה שלנו בחיים היא הלא מובנת מאליה. מוסא אמר פעם שאם מציבים את החיים אל מול המוות כשני ניגודים בינאריים, הרי החיים הם אפיזודה קצרה בתוך ים האי-חיים. אולי אנחנו יוצאי הדופן ששוברים את הכמיהה הטבעית של היאנג לחזור לשמים ושל היין לאדמה, ומחזיקים אותם אחוזים בכוח האחד בשני כדי לקיים את הלא מובן, את החיים.

אם יש דבר כזה נשמה, אם משהו מהשן עוד ממשיך להתקיים, אני רוצה לחבק את שלוש הנשמות הכואבות האלו ולהקדיש את מה שכתבתי להן.

 

אין עדיין הצבעות

תגובות

eliah
אין לו סטטוס.
User offline. Last seen 14 שבועות יום ago. לא מקוון
הצטרף\ה: 13/11/2009
הזעקה הלא נשמעת למשמעות-כל מטפל צריך לקרוא

תורת הקבלה - שמנסה להסביר מה אנחנו עושים פה, עשויה להיות רפואה לחלק מהחולים,

לי זה עוזר ואני מזהה השפעה חיובית על מטופלים במקרים דומים, יש הרבה אתרים שנותנים שיעורי-קבלה , אני אישית אחרי הרבה עיכובים הצלחתי להתחבר לאתר של בני-ברוך, הגישה שם יותר קוסמופוליטית, משהו שהוא מעבר לדת- מה שמוגדר כ"דרגת חי-מדבר", שבא אחרי דומם-צומח-חי  ,   בעוד שדת היא דרגת החי,   יישומה מכין אותנו לשלב ההתפתחותי הבא,  וכשמטופל שכלום כבר לא מעניין אותו, מבין שיש עוד מה לעשות,,בחלק מהמקרים יש התעוררות.

הרבה בריאות

גאולה
אין לו סטטוס.
User offline. Last seen 14 שבועות יום ago. לא מקוון
הצטרף\ה: 23/05/2010
הרצון למות על פי החסידות
הרצון למות על פי החסידות כשלא מייחדים זמן לנשמה ולא מזינים אותה, אז אין מוקד ומשמעות למעשים,  ואז שולטים  הכוחות האקראיים שבחיים.
ההסבר,
הנשמה באה מעולם מאוד רוחני עולם שלא רק שאין בו רע אלא שאין בו  אפילו את הידיעה על מציאות הרע ועל קיום עולם כמו שלנו וכל האפשריות של מעשים רעים שקיימים בו ( עצם הכרת הרע מגשם את האדם)
וכשרוצים לשלוח את הנשמה בתוך גוף חומרי שנמצא בתוך עולם חומרי הנשמה מאוד מצטערת מכך מכיון שהעולם שלנו אינו מקומה הטבעי שלה,  והגוף וחמשת חושיו מאוד דומננטים, והגוף בטבעו לא מתייחס לנשמה וצרכיה(אלא על ידי עבודה ויגיעה בזיכוך הגוף).
כשהנשמה מאירה את  הגוף ואת העולם באור האלוקי על ידי לימוד התורה וקיום המצוות הנשמה מתנחמת מצערה, בגלל שהיא מרגישה שיש תכלית לירידתה לעולם .  אבל כשהנשמה לא פועלת ומאירה את הגוף והעולם, והגוף דומננטי, הנשמה מדוכאת ומרגישה שהיא נמצאת לשוא, בעולם שלא מתאים לה, אז הנשמה מואסת בחייה .
כשאני קורה חלק ממה שנאמר כאן זה עושה לי כאב , אני אסביר את עצמי , לדוגמא בתחלה כשהכרתי את הרפואה הסינית דרך אשתי, היה לי ספקות בקיום המרידיינם, חשבתי שאולי זה תאוריה ,אולי במציאות זה לא קיים . כשרופא או סטודנט ישמעו שמישהו מטיל ספק בקיום המרידיינים הם ירחמו עליו , איך אפשר לחיות ולהטיל ספק בדבר כזה בסיסי שבו תלוי בריאות הגוף .
כך אני תמה איך אפשר להטיל ספק בקיום הנשמה ("אם יש דבר כזה נשמה")ובתכליתה, ומרצונה מהחיים.
אם מטילים ספק בעצם קיום הנשמה אז בוודאי לא עסוקים באיזונה  .
אני לא באתי לזלזל ברפואה משלימה, אני חסיד גדול שלה, ואני מרגיש שהרבה מבריאות הגוף שלי תלוי בה, אבל אני גם מכיר את חוכמת תורת החסידות שהיא מדברת בעניני הנשמה, ונשמת הבריאה שזה אלוקים, ואני יודע שהיא משלימה את הרפואה האלטרנטיבית.
אני מאמין בהתכללות, כמו שגוף בריא זה בא על ידי שכל האברים פועלים ביחד, כך הבריאה תבוא לשלימותה כשחוכמת הרפואה תתאחד עם חוכמת התורה.
סליחה אם זה נשמע שאני לא מפרגן ,פשוט אין לי זמן ואני כותב מתוך לחץ, אז תודה על הכתבה ,נהנתי,
 
משתמש אנונימי
אין לו סטטוס.
ובחרת בחיים
שורש הכח להרפא ולהיגאל הוא הרצון לחיות. אנו נושאים שני קטבים של כוחות נפשיים בגופנו. כמו האש השחורה שבנר ששואפת מטה אל החומר לכלותו, לעןמת האש הלבנה שבנר ששואפת מעלה לשוב ולהתבטל במקורה למעלה בשמים. יש בנו בכללות את הרצון לחיות ואת הרצון למות. מכאן כל מחשבה, דיבור ומעשה ישרתו את אותו סתתוס באדם. מי שהגיע לקצה, בעכבות כל החשיבה השלילית מתוך המאיסה בחיים ובשורש - מהרצון למות, עד שכל דיבוריו ומעשיו הביאו אותו למצב שהוא צומת שבה חייב לבחור בין חיים ומוות , למשל סיפר אחד שנסע לחו"ל להתרחק מהסביבה ש"הצמיחה" אותו ולקח הרבה "חומר" עד למצב שידע שאם ממשיך בדרכו הנוכחית סביר שישכח את שמו וזהותו ואם ישוב הביתה ישוב אל אותם "צרות" אותה סביבה שהצמיחה את המוות והיאוש אצלו. וכאן היה עליו לבחור במוות או בחיים. וזו הבחירה הראשונה שכל חולה (הן בגוף והן בנפש, זה תלוי בזה)חייב לעשות וכשמתוודים לרצון לחיות שתמון בנו אז יש לחזק את הצ'י את החוסן של המתכת שמזין את המים, המתכת תחילה בונה הגדרות וסוללת דרך ונותנת צורה למים כמו המצוות שמגדירות צורה לחיים כלי שבו יכולים להתקיים החיים.המתכת שומרת בגבולות שלה שלא יתפזרו ויתבזבזו כוחות לריפוי החולה החלש, צ'י חלש של המתכת יביא לשקיעה ביגון ועצב. ואז יש לחזק את האדמה שמזינה המתכת כי מוצקות ויציבות האדמה מחזקת את הצ'י. לאדמה יש את הכח להחזיק ולאחד את ת כל החומר (המתכת והמים) מהיותה מוכנה ובטלה לכל מה שמושתת עליה. האדמה ('ונפשי כעפר לכל תהיה')נותנת את הכח לקיים את החוקים של המתכת מתוך התמסרות ו'קבלת עול' לרצון לחיות. עודף קור ולחות של האדמה יביא לעשייה מתוך אובססיביות ללא חיות והתלהבות כאדם שהולך בבוץ בכבדות ובקושי מרים רגליו. ואז יש לחזק את האש שמזינה האדמה שבחום תייבש את הלחות העודפת ותחדיר חיות ותנועה והתלהבות.האש בכוחה תרומם את החומר מטבעה להתלהב. האש נותנת את החיות וההתלהבות להפיץ חיים גם החוצה להאיר את הסביבה. עודף אש יביא למאניה ואהבה עצמית מופרזתוהתעסקות יתר עם הסביבה עד כליון היין.ואז יש לחזק את העץ שמזין האש שיכוון את האש לתוכנית האלוקית שלא תתפזר לכל הכיוונים. העץ נותן את השליטה והניהול בהפצת החיות של האש. תקיעות של העץ יביא לתסכול עד שיבוש הכח לקבל החלטות ולבצע. סופן נעוץ בתחילתן ותחילתן נעוץ בסופן-חוזרים אל הרצון לחיות הדבק במקור החיים כדי לקבל את הכח להכריע בהחלטה מעשית מולידה חיים. וזאת לפי צו השעה האלוקי האוביקטיבי לכל אדם באשר הוא. וכשהאדם מגיע לשלמות ואיזון וביטול לרצון העליון יצמיח הוא תקווה וחיים בסביבתו. אני מאמינה שבפנים כל אחד מזדהה באמת עם החיים אך כל תשוקות העולם הזה מבלבלות את הנשמה והנחת האמיתית של כל אחת מנשמות אלו זה שלא נמשיך ונזדהה עם הרצון שהיה להם לקבוע את קיצם. ושנאיר לנשמות שעדיין פה איתנו באור החיים.
משתמש אנונימי
אין לו סטטוס.
איזו תובנה מדהימה
"אולי הכאב שאנחנו חשים על האובדן הוא הד לזה שהאנשים הללו חוו בחייהם והשאירו מאחוריהם, ואולי הוא המפתח להבנת הסירוב שלהם לחוות אותו עוד" - זאת תובנה שבאה מרוח הקודש שלך. אין אדם שלא משאיר חותם. והחותם שזיהית הוא עמוק ביותר - הוא נותן כבוד ליצירת המציאות של כל אדם, ואין יצירה שהיא לא ראויה. כולן מפליאות. לעזוב את החיים, זה לא כמו לוותר באמצע סדנת ויפאסנה. מה שונה אדם שמת בתאונה מאדם שנפטר מעודף סגריות? מה שונה אדם שנהרג במלחמה מאדם שנפטר מזיקנה? כולנו הולכים בסוף מתי שאנחנו בוחרים בעומק נשמתנו. מה זה משנה עם זה היה מלווה בדרמה של סרטן, גיל או אירוע - או בשקט ולבד? זה אותו דבר. מה שכן משפיע, זאת המראה שהם שמים לכל אחד, באופן ייחודי, במותו. אחד יאמר שהוא כועס, השני יגיד, שמזל שנגאל, ויהיו אף כאלה שיקנאו, או יעריצו את האומץ. בסופו של דבר אנחנו רואים את מה שנמצא שם אצלנו בפנים. את אמונותינו, מחשבותינו, משאלותינו,פחדינו... ב"סוד" אומר - אני לא יודעת אם יש כזה דבר מוות. כל דקה נתפשת כמוות של קודמתה. כאן - במימד הזמן - יש ערך למשהו שהתחיל ונגמר. האם באמת משהו מתחיל איפא שהוא ונגמר איפוא שהוא? אולי זאת רק אשליה? בשלב התפתחותי בינקות תינוק בטוח שאימו שעזבה את החדר לא תשוב יותר. האם זאת האמת? זאת האמת שלו. בפספרקטיבה של גיל והבנה, אנחנו מבינים שזה לא כך,אבל, מי יכול לומר לתינוק שמה שהוא מרגיש זאת אשליה? פוסט מדהים. תודה.
noa
אין לו סטטוס.
User offline. Last seen 15 שבועות 2 ימים  ago. לא מקוון
הצטרף\ה: 17/10/2009
כל אדם , בחייו, ובעיקר במותו הוא מראה

אנחנו יצורים אגוצנטרים ויכולתנו להבין יצורים חיים או חיים-לשעבר (ובתור ביולוגית אדוקה הרשו לי להתעלם מאלו שאינם אורגניזמים, חיים או מתים, דוממים ובעיקר כאלו שאינם עונים על שלושת ההגדרות האלו). ולכן הכלי היחידי להבנת הזולת הוא מה שאנחנו מבינים (או חושבים שמבינים) על עצמנו. אני יודעת שלא אני המצאתי את הגלגל הזה אבל מעדיפה לא לחשוף את בורותי האיומה בפילוסופיה. ומה שאני בעצם מנסה להגיד הוא שהפוסט שלך מעורר בי תהיות ישנות - שהניסיון להבין את הזולת היא מראה רבת עוצמה. ותהיות חדשות - שהניסיון להבין חבר שמת היא אולי אפילו מראה עוצמתית יותר, כיוון שקשה הרבה יותר להסיט ממנה את המבט.

אני מקווה שזה בסדר להציע לך משהו בנושא אישי וכאוב בפורום הזה - אל תכעס על אחותך. היא נלחמה על חייה כמו לביאה ולא כולם זוכים לבחור אם לחיות או למות.

תודה על הפוסט היפה ומעורר המחשבה.

אפשרויות לתצוגת תגובות

לאחר בחירה באפשרות התצוגה הרצויה, יש ללחוץ על "שמור הגדרות".