לרוקן את הלב ולמלא את הבטן, עם המשפט הזה שלחה אותי המורה שלי כשסיימתי את לימודיי. אני מסתובבת עם המשפט הזה כבר כמה שנים ומגלגלת אותו במערכת העיכול שלי, מהטעימה הראשונה בלשון ועד לפרידה במעיים.

השבוע הבנתי שרוקנתי את הלב. שחררתי את הכבד והלב פשוט התמלא בדם והתרוקן ממחשבות, רגשות, מהגדרות. וגיליתי שהדבר שחשבתי שהוא הקשה מכל, נפרד מעולמי בקלות ופינה מקום לריק.

ואז נהיה קשה. הריק הוא בלתי נסבל. הוא אפילו לא כואב. הוא פשוט מציק, מגרד. קשה השהיה בו. מצאתי את עצמי נלחמת בו, מנסה להגדיר אותו, להבין אותו, לסווג אותו, כל מה שאפשר היה לעשות כדי לא להיות שם, במקום הלא נעים הזה.

אולי אתם זוכרים את המטופלת שבאה לטיפול בגמילה מאופטיים. בתחילת הטיפול כשתסמיני הגמילה היו חזקים היתה בורחת מהכאב שוב ושוב ומבטלת טיפולים. כבר שבועיים שהיא מגיעה בקביעות, שתסמיני הגמילה הנפשיים והפיזיים, שהם קשים כל כך, נעלמו או שהם נסבלים. והחשוב מכל, כבר שבועיים שהיא לא נגעה במשככי הכאבים האופטיים. כל כך הרבה חום פיזרנו.

ופתאום השבוע היא הפסיקה להגיע. שוב. בהתחלה חששתי שמדובר בנסיגה נוספת ושהיא חזרה לקחת את הכדורים. ואז הבנתי, זה הריק הזה שהיא לא יכולה לסבול. עכשיו שירד העודף, החסר שנתגלה מתחתיו אינו כואב כבר, אך הוא בלתי נסבל, הוא מציק, מגרד. והשהיה בו היא לא נעימה. וכמו שהלב שלי התמלא בדם בזכות התנועה ששחררה את שהיה תקוע בכבד, כך גם היא יכולה ליהנות מהשלווה שמגיעה כשהחום מתפזר.

עכשיו הגיע הזמן לעבור לשלב הבא, הגיע הזמן למלא את הבטן.