אל תבואני רגל גאוה
(תהלים לו, פסוק יב)
"אל תבואני רגל גאוה", מילים אלה מתוך פסוק יב בפרק לו של תהלים, היו המילים האחרונות שעלו על שפתי הבעל שם טוב, בטרם פטירתו, ביום הראשון של חג שבועות 5520 (1760), והוא בן 62 שנה. 13 שנה לפני כן, במכתב שכתב לגיסו, שהיה לאחד מתלמידיו, סיפר הבעש"ט על מפגש שהיה לו בראש השנה של אותה שנה, 1747, ובו נפתחו השמיים לפניו וזכה לראות את המשיח. "מתי תרד לארץ כדי לגאול אותנו?" שאל אותו הבעש"ט. "כשמעיינותיך יפוצו החוצא", השיב המשיח.
צריך לזכור כי הבעל שם טוב, ניחן ביכולות רוחניות מסטיות על אנושיות. המסורת מייחסת לו הכשרה שעשה במחיצתו של הנביא אחייה השילוני, שחי בתקופתו של דויד המלך. במכתב שכתב לתלמידו, רבי יעקב יוסף הכהן מפולנו (Pulnoh), סיפר כי ביום הולדתו ה 26, השילוני התגלה לעיניו ויחד החלו ללמוד את התורה. עשר שנים בדיוק, עברו מאז החלו ללמוד את פרשת בראשית וסיימו בפסוק האחרון של ספר דברים.
כשמלאו לו 16 שנים, זכה הבעש"ט למפגש יוצא דופן עם אליהו הנביא. וכך הוא כתב על הרקע למפגש זה. "מצאתי את עצמי בעיר קטנה. שומר הפונדק היהודי, היה איש לא מלומד, שבקושי ביטא את התפילות בלשון הקודש ולא ידע את המשמעות שלהן. ועדיין, הוא היה באמת ירא אלוקים והיה רגיל להגיד בכל פעם ובכל הזדמנות: 'יבורך המבורך האחד לעד'. לאשתו היה ביטוי דומה: 'ישתבח שמו הקדוש'.
"בהתאם לנוהג העתיק, יצאתי לשדות ביום הולדתי זה, כדי לקיים חלק מהיום בהתבודדות ומדיטציה. דקלמתי כמה פרקי תהילים וניסיתי דרך דבקות להתקרב להשם. שקוע עמוק בהתבוננות ותפילה, נעשיתי לא מודע לסביבתי.
לפתע עיני הבחינו בארשת הפנים המחייכת של אליהו הנביא. רגשותי היו מעורבים ובהם יראת כבוד והשתאות. בזמן בו שהיתי במחיצתו של הצדיק רבי מאיר וגם כששהיתי במחיצתם של הצדיקים הנסתרים, ראיתי אותו. אבל זו הייתה הפעם הראשונה בה זכיתי בזכות מיוחדת זו, לראות אותו מתגלה בפני כשאני לבדי. ניסיתי אבל לא יכולתי, לחדור לעומק חיוכו האניגמטי.
"הוא אמר לי: 'אתה שואף כל כך חזק להשיג חיבור קרוב יותר עם אלוקים, דרך דבקות ודרך התעמקות בסודות החבויים בצירופי האותיות הראשונות והאחרונות של מילות התפילות שלנו. ואילו אהרון שלמה, שומר הפונדק ואשתו זלאטה רבקה, לא יודעים מאומה מדרכים נסתרות אלה של התקרבות להשם.
ועדיין, 'יבורך המבורך האחד לעד' הכן שלו, ובאותה מידה של כנות 'ישתבח שמו הקדוש' של אשתו, יוצרים תנועה בעולמות העליונים, שהיא יותר משווה להתלהבות הנוצרת בשמים, על ידי האופנים המיסטיים בהם משתמשים המורים הגדולים של הקבלה".
במה היה שונה הבעש"ט מכל גדולי המיסטיקה היהודית שקדמו לו, כמו האר"י הקדוש, רבי חיים ויטאל ועוד רבים גדולים אחרים? היה זה המגנטיזם בו ניחן, שאפשר לו להגיע למסה גדולה ביותר של חסידים, מתנת אל לצורך שליחותו וייעודו, כי השעה הייתה כשרה. היה עליו להפיח רוח חדשה בדרך היהודית ולעורר את הפצתה.
על שליחות זו, נודע לו כאשר היה בן 36, בתום עשר שנות הלימוד המשותפות עם אחייה השילוני. הוא לא בדיוק התלהב ממשימה זו. החיים בטבע של הרי הקרפטים עם רעייתו, האושר הנשגב אותו חווה עם לימודיו, דחפו אותו לבקש להיות מורשה להמשיך ולקיים אורח חיים זה במשך כל חייו.
ואולם, התשובה "מלמעלה" הייתה כי, אם יעמוד על סירובו, לנשמה שלו, לא יהא תפקיד על פני האדמה. וכך, בגיל 36, התיישב הבעש"ט בעיר מזשבוש (Mezshbozsh), בה חל ללמד את דרך החסידות בציבור -זאת כאשר הוא עצמו משמש דוגמה חיה לדרך זו.
* * *
דע לך שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו
(רבי נחמן מברסלב)
בחמשת היסודות, "ידע" ה"שליחות" לה נועד/ה כל אחד/אחת מאיתנו, נמצא באיכות מים. זו אשר נמצאת מעבר לגבולות האינטלקט ומגבלותיו. האינטלקט שייך לאיכות מתכת ומבטא את "סוף המעגל". איך זה, סוף המעגל? וכי למעגל יש סוף? המים והאש, מלמדים שכן. המים והאש, בחיבור ביניהם, מבטאים את "פריצת המעגל" אל תוך פרק חדש, מפותח יותר.
כשמדובר בעבודה הפנימית, טרנספורמציה המתרחשת במעבר מפאזת מתכת לפאזת מים, מתרחשת פעמים רבות, בעקבות טראומה, הגורמת ל"קרקע היציבה" שמתחת לרגלי האינטלקט המתכתי, "לרעוד", ושמטרתה לגרום לכך ששבר ב"כלי המצומצם" יביא לבניית כלי גדול יותר, שיש בו להכיל מידה גדולה יותר של אור, כאשר הזמן כבר בשל לכך.
איכות מים מבטאת את המקום שאחרי המוות ולפני הלידה מחדש. אם האינטואיציה של המתכת נקשרת ליכולת (לרוב לא מודעת) ורגישות האבחנה בפרטים הקטנים והדקים (המביאים לידי הבנה מודעת הנחווית כאינטואיציה), הרי שהאינטואיציה של המים, נקשרת ל"חיבור עם הידע הגבוה", זה שמעבר לחושים, מעבר לאינטלקט - ופעמים רבות, במה שנתפס כמנוגד לכל היגיון.
תפקידה של איכות אש בקונטקסט זה, הנו החיבור עצמו עם אותם תדרים גבוהים, והעלתם למודע. השקט המוחלט של החורף והמים, אמור להביא לנגיעה באש זו. שישייה 24, מלמדת על זרע האש שבמים. גם אם בקווים המרכיבים אותה, הסמלים המרכיבים אותה, הנם "רעם" (עץ זכרי) וארץ (אדמה נקבית).
אין בכך מקריות. חכמת התמורות ודרך התבוננות, מלמדת כיצד הבורא, בא לידי ביטוי ב"רעם", דרך מה שנחווה כ"סערה" ו"הלם". ואילו "ארץ", נקשרת ל"מים", שתי האיכויות מבטאות את תכונת הנקביות. המפגש של ארץ ורעם, הנו מפגש של סביל עם פעיל, של סבילות הארץ עם הכוח היוצר של הבריאה. וברמה אחרת, מים ואש.
בנקודת זמן זו, ה"לחץ" שנוצר על מנת לאפשר את ה"לידה" הקרובה, אמור להיות חזק דיו כדי לעשות את המעבר. אסור ששום דבר יעכב. זרע האש, אמור לנבוט ללא הפרעה. הכל צריךלהיות מוכן לכך.
בשונה מהמים הנקביים המבטאים את חודש נובמבר ואתו הסבילות (ין מלא), המים הזכריים של חודש דצמבר, מבטאים דחף קדימה. נקודת שיא האש, המבטאת את חודש יוני הנמצא בזוית של 180 מעלות מחודש דצמבר, כמו "קוראים" ממגנטים, לזרע האש שבדצבמר, לצאת למסע המימוש שלה, מימוש ייעודה.
* * *
איך מנטרלים קונפליקט?
שישייה 24, נקודת שיבת האור, מלמדת על הצורך לגונן על זרע האור, בהיותו נבט רך שיש לסוכך עליו כמו בחממה שמטרתה לגונן על הצמחים הרכים, נגד גורמים מאיימים חיצוניים. בעבודה הפנימית, הנבט הרך הוא ההחלטה להתנהל באורח המהדהד לידע הפנימי הגבוה. הגורמים המאיימים החיצוניים, הנם החושים ואתם השיפוט השגוי של האינטלקט ה"מוגבל". המפגש בין אלה ובין ההחלטה להתנהל באורח המהדהד לידע הפנימי הגבוה, מתבטא כקונפליקט.
זה מביא אתו את הצורך לבחור בין שתי אופציות. להתקדם או לסגת. הקו הראשון של שישייה 57, "חדירה עדינה", מלמד על אופיה המעכב של הססנות. תולדה מקפיאה של קונפליקט. בשאלה: מה נכון יותר - זה או זה? אין יכולת לנצח את השכל. מול כל "טיעון", יבוא "טיעון גדול אף יותר". באותה מידה, האם אני רוצה את זה או את זה/ אוהב את זה או את זה, גם הן שאלות שמועדות ל"טיעוני נגד" מקפיאים של ה"שכל".
לפיכך שאלה שמנתבת להתבוננות פנימית כמו, "מה אני רוצה יותר?" יכולה לסייע בשחרור. במילה "יותר" יש כדי להכיל את ה"רצון" ה"אחר" (ולא ללכת נגדו) - ולהוסיף עליו נפח של ה"רצון" המהדהד למה שמרגיש לי נכון עבורי. השאלה, מה אני רוצה יותר, מאפשרת לנו להתבונן במחיר אותו אנו נקראים לשלם עבור הבחירה שלנו ולהיות שלמים אתו. התשובה לשאלה, מה אני רוצה יותר, מאפשרת לנו להיות עם יד על הדופק בנוגע להבנה של מה חשוב לנו - יותר.
* * *
משל חסידי מספר על סדר הנסיעה ברכבת. לפני שזו מתחילה לנסוע, משמיעים צפירה כדי להזכיר לנוסעים המתעכבים, טרודים עם חבילותיהם או אלה ששכחו שהם צריכים למהר ולעלות לרכבת - שזו עומדת לנסוע. ולא מסתפקים בצפירה אחת אלא צופרים עוד פעם ועוד פעם, וכשהצפירות לא מעוררות, הרכבת מתחילה לזוז לאט, כדי להראות שמתכוונים ברצינות... ואחר כך, מתחילה הרכבת לנסוע במהירות.
נקודת השיבה של האור, קוראת לשקט פנימי והתעוררות - גם יחד. טיפוח האור.
תגובות אחרונות
לפני יום 14 שעות
לפני 4 ימים 8 שעות
לפני 6 ימים 5 שעות
לפני 6 ימים 5 שעות
לפני שבוע 56 דקות
לפני שבוע שעה
לפני שבוע שעה
לפני שבוע יום
לפני שבוע 3 ימים
לפני שבוע 3 ימים