אל תבואני רגל גאוה

(תהלים לו, פסוק יב)

"אל תבואני רגל גאוה", מילים אלה מתוך פסוק יב בפרק לו של תהלים, היו המילים האחרונות שעלו על שפתי הבעל שם טוב, בטרם פטירתו, ביום הראשון של חג שבועות 5520 (1760), והוא בן 62 שנה. 13 שנה לפני כן, במכתב שכתב לגיסו, שהיה לאחד מתלמידיו, סיפר הבעש"ט על מפגש שהיה לו בראש השנה של אותה שנה, 1747, ובו נפתחו השמיים לפניו וזכה לראות את המשיח. "מתי תרד לארץ כדי לגאול אותנו?" שאל אותו הבעש"ט. "כשמעיינותיך יפוצו החוצא", השיב המשיח. 

צריך לזכור כי הבעל שם טוב, ניחן ביכולות רוחניות מסטיות על אנושיות. המסורת מייחסת לו הכשרה שעשה במחיצתו של הנביא אחייה השילוני, שחי בתקופתו של דויד המלך. במכתב שכתב לתלמידו, רבי יעקב יוסף הכהן מפולנו (Pulnoh), סיפר כי ביום הולדתו ה 26, השילוני התגלה לעיניו ויחד החלו ללמוד את התורה. עשר שנים בדיוק, עברו מאז החלו ללמוד את פרשת בראשית וסיימו בפסוק האחרון של ספר דברים. 

כשמלאו לו 16 שנים, זכה הבעש"ט למפגש יוצא דופן עם אליהו הנביא. וכך הוא כתב על הרקע למפגש זה. "מצאתי את עצמי בעיר קטנה. שומר הפונדק היהודי, היה איש לא מלומד, שבקושי ביטא את התפילות בלשון הקודש ולא ידע את המשמעות שלהן. ועדיין, הוא היה באמת ירא אלוקים והיה רגיל להגיד בכל פעם ובכל הזדמנות: 'יבורך המבורך האחד לעד'. לאשתו היה ביטוי דומה: 'ישתבח שמו הקדוש'.

דע לך שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו

(רבי נחמן מברסלב)