חפרתי וחפרתי באובססיה הקטנה הזו שלי של השינוי. מהו השינוי, איך הוא מתרחש, איך תופסים את הרגע המדוייק, גרבים, טלאים, חתולים, מטוטלות ועכשיו הגיע הזמן גם לאח הגדול והמציצן. אני הולכת לספר לכם על השינוי שלי, בלי מטופלים, בלי רפואה סינית, בלי סיפורי סבתא. אני הולכת מחר, בראשונה בחיי לקורס ויפאסנה של עשרה ימים, ואני הולכת לספר על הלפני ועל האחרי ועל מה שביניהם.

בחודשים האחרונים למדתי על ההתבוננות הפנימית, על תנודות התודעה, על תנועת הצ'י הפנימית ועל תחושת התנועה הפנימית. המטופלים שלי, היוגה שאני מתרגלת, טכניקת הקרניו-סקראל שאני לומדת, העמקת ההבנה שלי בתנועת הצ'י בגוף, כל אלו הולכים ומתלכדים לאחד, אני הולכת ומתהדקת לאחד, ומתוך ההתאספות הזו בא הרצון ללמוד להחליק את הגלים במים דרכם העולם ואני בתוכו משתקפים.

אני אוהבת מאוד את הערפל, את הטשטוש. אין דבר נעים יותר מלנוח על עננה. אבל אני מוצאת יותר ויותר שהחדות והדיוק הופכים אותי לאדם שמח יותר ולמטפלת טובה יותר. ועם זאת, אין דבר מפחיד יותר מהשינוי. האם עדיין אהיה אני אם אשתנה?

התמכרתי לסדרת מדע בדיוני על Time Lord, ששמו הדוקטור, האחרון ממינו, שנוסע בזמן ובמרחב בחללית נונסנס ששמה הטארדיס. בהשראת הדוקטור והמסעות שלו אני חושבת על המשמעות של התנועה התמידית האינסופית בזמן ובמרחב, בו כל הדבר העצום הזה מורכב מנקודות קטנות, אינסופיות, פיקסלים שכאלו. והחיים והמוות מקבלים משמעות של לא יותר מנקודה בעיניי נוסע שכזה, ועם זאת, מנקודות כאלו ונוספות בדיוק מורכב הדבר העצום ובלעדיהן אין לו קיום. פרדוקס.

זהו, תם ונשלם. המשך יבוא, בלי נדר, כי עכשיו אני מרגישה כמו חתול שהתעייף להסתכל על המטוטלת ומעדיף להסתכל בנקודה אחת, ממוקדת.

נהוג גם בתקופה זו לברך ב"חג שמח!" ואנחנו בלוג מחונך ומנומס ואנחנו מאחלים לכולם חג שמח!

ונשיקות.