יומנים

מכירים את הביטוי 'נסתרות הן דרכי האל'? בוודאי שמכירים. תמיד חשבתי שמשמעותו של הביטוי היא שלעתים איננו מבינים את סיבתם של דברים. היום הבנתי את הביטוי אחרת לחלוטין. הדרכים הן הנסתרות, לא המניעים לדרך. בבואי לטפל, לאחר שאבחנתי את המטופל, אני קובעת לי אסטרטגיה טיפולית. קביעת האסטרטגיה מתווה דרך מסוימת בה אני צופה להוליך את המטופל ונקודת מושא עתידית אליה אני שואפת שיגיע. מובן שהדרך והמטרה יכולים להשתנות עם הטיפול ותכופות הם אכן משתנים. ואף על פי כן, הם מייצרים מערך של ציפיות לגבי הטיפול והמקום אליו הטיפול אמור להגיע והם גם מקבעים את האופן בו אני מצפה שהטיפול יתנהל.

אני רוצה לסיים את ההקדמה (כן, תיכף תיכף זה כבר מתחיל) במילה על פחדים. הרי אין התחלה בלי. ולא על הפחדים אני רוצה לדבר, אלא דווקא על הציפיות. למעשה, פחדים וציפיות הם אותו הדבר, יין ויאנג.
קראתי שוב את הבלוגים הקודמים וכל המחשבות, הציפיות, הפחדים שכתבתי ולא כתבתי עליהם נראים לי פתאום לא חשובים, כקליפות, ניירות עטיפה, שרק סוגרים ומגבילים את המחשבה שלי. אני לא רוצה להתחיל את הקליניקה מתוך ציפייה לשינוי עולמות, או שינוי מחשבתי, או הקלה על חייהם של אנשים. כל הדברים האלו הן הסיבות שבגללן עלה הרעיון, התרחבות הלב הראשונית. אבל עכשיו, זו כבר ישות משל עצמה עם חיים משלה ואני באמת לא יודעת מה היא תביא. משול הדבר לתינוק. בישלנו אותו והזנו אותו ודגרנו עליו ועכשיו כשהוא עומד להיוולד, לא נותר לנו אלא לשחרר כל הנחה וציפייה שיש לנו ממנו. אנחנו לא באמת יודעות מיהו זה שנולד. אנחנו יכולות להנחות אותו, לכוון אותו, לתת לו גבולות. אבל מעבר לכך, העניין האמיתי הוא ביכולת להתבונן ולתת לו להוביל אותנו, לתת לו ללמד אותנו דברים חדשים, פשוט להניח לו לקחת אותנו להרפתקאה חדשה.

המחשבות לא מפסיקות לקפוץ, כאילו נפתחה תיבת פנדורה והן משתחררות להן אחת אחת.
פתיחת המרכז שולחת אותי למחשבות על הרפואה הסינית. ההיכרות הראשונה שלי איתה, מה כל כך מצא חן בה לעיניי (זו היתה אהבה ממבט ראשון, כזו מהסרטים).

נשארו מספר שבועות להשקה המובטחת של פרוייקט הדיקור הקהילתי שלנו והחלטתי לנצל את ההזדמנות שניתנה לנו כאן באתר הזה לכתוב על תהליך היצירה ואולי מספר הגיגים. כמו כלה לפני יום חתונתה הגדול, שמוצאת עצמה מתעסקת בצבע המפיות ובהדיפה אלגנטית של החותנת העתידית, כך גם אני מוצאת עצמי בשבועות צפופים אלו, בין החגים והשעון הנוקף, לפני השקת פרוייקט הדיקור הקהילתי שלנו, עסוקה בבירורי בירוקרטיה עם חברת הביטוח ובבחירת פונט ללוגו. ולמרות זאת, אני רוצה לחלוק איתכם את המחשבות שלי עוד לפני ליל החתונה, מתוך המקום הבתולי עדיין שאנחנו נמצאות בו.